הכירו את ראש המחלקה

פרופ' חנוך בן-פזי, ראש המחלקה לפילוסופיה יהודית 

מה רצית להיות בילדותך? האם יש לכך קשר לתחום המחקר שלך היום?

אחת מן התמונות המלוות את ימי הנעורים שלי – היא הקריאה בספרי המופת הפילוסופיים, בעיקר מתוך המהדורה המפורסמת של חיים יהודה רות, תוך כדי טיולים. ללמוד את "הגיונות" של דיקארט ליד הבריכה של נחל ערוגות. עיון באתיקה של אריסטו מעל המצוק של המצדה, "דעת תבונות" של הרמח"ל במפרץ המופלא של שארם א-שייח, "כה אמר זרתוסטרא" של ניטשה כשהטבע מסביב.

 

שתף אותנו בחוויה מיוחדת או מצחיקה מהחיים הסטודנטיאליים או מהדרך האקדמית שלך?

למדתי בקורס סמנריוני אצל פרופ' יוסף בן-שלמה והגעתי לפגישה לקראת כתיבת העבודה עצמה. אפילו לא הייתי בטוח אם הוא מכיר את שמי. פרופ' בן-שלמה היה תאטרלי מאוד באופן הדיבור שלו, גם במפגש אחד על אחד, הוא היה מדבר בקול רם, אידיאולוגי ומשכנע. וכך, ישוב בצדו האחד של השולחן של ראש המחלקה, הוא פונה אלי עם ידיו הארוכות ותנועות הפאתוס המפורסמות שלו: "בן-פזי, אולי במקום לכתוב על הרב קוק, תכתוב על משהו חדש, שגם אני אלמד". ואני עונה בנימוס: "פרופ' בן-שלמה, ומה תרצה ללמוד?" והוא שולח אותי לדרכי: "תכתוב לי, כלומר תלמד אותי, על אליהו בן-אמוזג ועל הפרויקט שלו על "ישראל והאנושות".

הרעיון הזה, שמרצה, גדול ככל שיהא, מפורסם מאוד ומלא בדעת, פונה אל הסטודנט שלו ואומר לו באופן פשוט כל כך, "תלמד אותי". ממשיך ללוות אותי גם היום.

 

מהו הספר האחרון שקראת? איזה ספר קראת יותר מפעם אחת? מהם שלושת הספרים שהם בבחינת חובת קריאה בתחום המחלקה שלך?

חובה במחלקה? תסתכלו בסילבוס.

חובה לקרוא? רק מה שתאהבו ותרצו.

אבל ברשימה של הספרים שאני אוהב יש כמה שאני מעניק להם תשומת לב יתירה. נכון, ייתכן שזו גם התוצאה של הזמן שבו פגשתי או קראתי אותם, ובכל זאת: "שארית החיים" של צרויה שלו, "נילס לינה" של פטר יעקבסן ו"חיוך הגדי" של דוד גרוסמן.

לשאלה המסקרנת ומה מייחד את הספרים הללו? אני מעדיף לענות שספרים מנהלים אתנו דיאלוג, לפעמים זהו דיאלוג כה מעמיק, שראוי לו להישאר אישי.

מהי המדינה הכי מפתיעה שהגעת אליה בזכות המחקר שלך, ובאיזה הקשר?

הוזמנתי לכנס ב-University of Santo Tomas  במנילה, שבפיליפינים. כנס שהוקדש ללוינס, והשתתפו בו קרוב ל-200 חוקרים העוסקים בהוגה זה, בפיליפינים. עצם המפגש עם התעניינות כה גדולה בפילוסוף יהודי, הייתה מרגשת כשלעצמה. אך יותר מכול הופתעתי, כאשר לקראת סיום הכנס, ניגשו אלי שניים מן החוקרים והתעניינו בהיותי בן ארץ הקודש. ושתי השאלות ששאלו אותי ושהפתיעו אותי:

- "יש לכם כוהנים? אנשים שיודעים שהם הבנים של הבנים, 3,000 שנה לאחור, של אהרן הכהן?"  

"אז, איך אתם מתייחסים אליהם?"

היה בזה מבט חיצוני מרגש על המבט ההיסטורי היהודי, ולא פחות מזה על המתח שבין ערכים משתנים: שוויון, מגדר ומסורת.

 

אם לא היית באקדמיה, הייתי רוצה מאוד להיות מוזיקאי – חלום על פסנתר, שממשיך ללוות אותי בצער רב גם בעת הזאת.

 

מי מהוגי התחום או מהמורים שלך, ואולי דווקא מקרב הסטודנטים, נתן לך השראה מיוחדת, גרם לך לשנות את דעתך, עורר אותך למחשבה או לפעולה?

אני רוצה לחשוב על התמונה המסעירה הזו, של הפילוסוף היהודי, אברהם יהושע השל, המוביל, עם מרטין לותר קינג יחד, את המצעד למען זכויות האזרח בארצות הברית. דמותו של הפילוסוף המעמיק – היורד ממגדל השן – וחושב על ההכרח לצאת החוצה אל העולם ואל החברה.

אחד מן הציטוטים היפים ביותר מדבריו של השל הוא: "אישיותו של המורה היא הטקסט שהתלמידים לומדים".

 

ציטוט שמאפיין אותך או שהולך אתך תמיד:

"כשם שמצווה לומר את הדבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר את הדבר שאיננו נשמע."