הגותו הפילוסופית של הרב סולובייצ'יק, כרך ב: מחקר התודעה להכרת אשיות הקיום

הגותו הפילוסופית של הרב סולובייצ'יק, כרך ב: מחקר התודעה להכרת אשיות הקיום

הקדמה

מעמדה הייחודי של משנת הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק [להלן: הרי"ד] במחשבה היהודית של המאה ה-20 נגזר מגורמים אחדים:

א. מתודה וסגנון. הרי"ד השתמש בחלק מכתביו בשיטות דיון שאינן רווחות בהגות היהודית האורתודוקסית. 'וביקשתם משם' הוא דיון פנומנולוגי מובהק בדת היהודית. 'איש האמונה הבודד' נתחבר בכתיבה אוטוביוגרפית-קיומית. 'איש ההלכה' מוקדש רובו ככולו לאידאליזם ההכרתי שפיתחו הלמדנים, וסוגיה זו נסקרת באמצעות תיאור של דמות (כתיבה טיפולוגית). שלושת סוגי הכתיבה הנזכרים משקפים כיוון מיוחד וחדשני במידה מסוימת במחשבה היהודית המודרנית.

ב. הלכה. דיוניו של הרי"ד במגוון השיטות שנקט מכוננים את ייחודה של הדת היהודית על ההלכה. גם כאשר נסחף הרי"ד לתיאור נרחב של החוויה הדתית כמושתתת על יסודות רגשיים, פסיכולוגיים וקיומיים, הוא הדגיש תמיד כי תיאור זה נובע מההלכה או מותאם אליה. יצירתו המחשבתית של הרי"ד ניתנת להגדרה כ'פילוסופיה אורתודוקסית של ההלכה'; ייתכן שהגותו של הרי"ד היא הרבה מעבר לכך, אולם ברור שהיא מיוסדת על הגדרה כזו.

ג. דחיית המטאפיזיקה. המשותף לחיבוריו השונים של הרי"ד הוא הנטייה מדרכה המסורתית של מחשבת ישראל, שהתעניינה בעולמות עליונים ובישויות רוחניות והפיקה היגדים שונים עליהם. הרי"ד גילה אדישות לחקר הספֵרות הרוחניות כשלעצמן. את האנרגיות הרעיוניות הפנה לתחומים שונים לחלוטין. בנקודה זו יש הבחנה בין תקופות שונות של כתיבת הרב, כפי שנראה להלן.

ד. דיאלקטיקה. אפיון בולט של כתיבתו הפנומנולוגית והאקסיסטנציאליסטית כאחד של הרי"ד הוא ההתנודדות בין הקטבים השונים. הוא לא הסתפק בהתבססות על ספרות הפנומנולוגית הדתית ובמיוחד על הגותם של אוטו, טיליך ונייבור כדי לכונן את התודעה הדתית על הניגודים. הרי"ד הפליג ליצור תודעה יהודית מיוחדת שבנויה שכבות שכבות של קטבים וסתירות. אפיון זה של התודעה הוא כה מהותי שהרי"ד הדגיש שגם ראשית דרכו של איש ההלכה רפודה בניגודים, אף שבסופה הוא משתחרר מהם לחלוטין.

בכרך הקודם עסקנו בעיקר בחיבור 'איש ההלכה',^[1] המשקף את דמותו של הלמדן הליטאי. לטענתינו בחיבור זה יש תפיסות הנוגדות את התפיסות שבחיבורים אחרים בני אותה תקופה, 'וביקשתם משם' ו'התודעה ההלכתית' (Halakhic Mind). הראינו שהעימות מתיישב להפליא לאור הטענה, ש'איש ההלכה' איננו משקף את דמותו והשקפותיו של הרי"ד אלא הוא בגדר גל-עד לר' חיים מבריסק ולתלמידיו. בכרך זה אנו מתכוונים לדון בהגות עצמית ושיטתית של הרי"ד ולא בתיאור של דמות שהוא איננו מזדהה איתה הזדהות מלאה כאיש ההלכה. אנו פותחים בניתוח המאמר 'וביקשתם משם' כביטוי ליצירתו ההגותית 'המוקדמת' של הרי"ד, ועוקבים אחר התמורות הרעיוניות בתקופתו 'האמצעית' של הגות הרי"ד, בשנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה ובעיקר בניתוח הדרשות על הזוגיות והמאמרים 'קול דודי דופק' ו'איש האמונה הבודד'. אף בכרך זה נקודת המוצא של עבודתינו היא פרשנית-אנליטית; אנו מנתחים טקסטים רפלקטיביים המעידים על מהלך הרעיונות של הרי"ד.

מ'איש ההלכה' ל'וביקשתם משם'

המאמר 'וביקשתם משם' מתאר בהרחבה מערכת דיאלקטית של זיקות בין האדם לבין האל מזווית הראייה של חקר התודעה הדתית. הרי"ד דן בו בחוויה הדתית הכללית ובעצם היות ההלכה גורם מעצב של חוויה כזו ביהדות. המאמר 'וביקשתם משם' התחבר בסביבות 1944, אך הרי"ד הדפיסו רק בשנת 1978. ניתוח המאמר מלמד כי הרי"ד ככל הנראה הוסיף חומר מסוים במהלך השנים, אף כי יש להניח שגוף המאמר נותר כמעט כשהיה. על כל פנים לא ידוע לנו על כתב יד מקורי או מעודכן המאפשר להתחקות אחר הוספות ושינויים. לא מעטים הודו כי 'וביקשתם משם' הוא אחד החיבורים החשובים ביותר ביצירתו של הרי"ד אם לא המהותי והמשקף שבכולם, ועם זאת שנים רבות מאז פירסומו היה מונח בקרן זווית, ולא הוקדש לו מחקר עצמאי מקיף.^[2] אנו נברר בהרחבה את המתודה של 'וביקשתם משם' ונעמוד על עיקרי רעיונותיו.

            נשוב ונחדד את ההבחנות שבין 'איש ההלכה' ל'וביקשתם משם':

א. 'איש ההלכה' משקף את דמותם של סבו, אביו ודודו של הרי"ד. לעומת זאת 'וביקשתם משם' מייצג את דמותו של הרי"ד עצמו.

ב. 'איש ההלכה' משקף דמות חד-ממדית, שאין לה בעולמה אלא למדנות תלמודית וחידושי תורה; האספקלריה ההכרתית-המדעית היא חזות הכול מבחינתה. 'וביקשתם משם' מציג דמות רב-ממדית, הממזגת למדנות (כחוויה הכרתית בלעדית) עם חוויתיות דתית רבגונית המתבטאת בתחומים שונים ובכשרים פסיכולוגיים ותודעתיים מגוונים (ודאות, מיסטיקה, רגש תלות וכיוצא באלה).

ג. 'איש ההלכה' מותח בין השיטין ביקורת חריפה על תורת הסוד בעוד 'וביקשתם משם' רואה בתורה זו ביטוי אותנטי וחיובי של חווית המאמין.

ד. 'איש ההלכה' מעוצב על פי הבלעדיות של ההכרה המדעית, דהיינו עולם החוקיות של מדעי הטבע המתמטיים. 'וביקשתם משם' מושתת על הגישה הפנומנולוגית, העומדת על קדימות עקרונית של 'עולם החיים' (Lebenswelt) לעולם התאורטי של מדעי הטבע.^[3]

'איש ההלכה' הוא מחקר על הטיפוס הלמדני מבריסק. המונחים השלטים הם של האידאליזם הביקורתי של הרמן כהן, אף כי הרי"ד התאמץ לנקוט רושם של גישה פנומנולוגית. 'וביקשתם משם' הוא מחקר מובהק בפנומנולוגיה של הדת. הטיפוס הלמדני של 'איש ההלכה' שולל מכול וכול את קיומה של 'דת' מעבר להכרה ההלכתית בעוד הטיפוס הדתי של 'וביקשתם משם' מחייב את קיומה של תודעה דתית טרנסצנדנטית, שההכרה ההלכתית היא בסך הכל אחד הרכיבים שלה. כמו 'איש ההלכה', האדיש להווייה החוץ-הכרתית, כך גם 'וביקשתם משם' איננו מעוניין בעולם החוץ-תודעתי. שימת העולם (החושי-האיכותי) בסוגריים משותפת לאידאליזם ההכרתי ולפנומנולוגיה. אולם שורה של הכרות 'טרנסצנדנטיות' ממלאות את התודעה הדתית בצד החשיבה ההלכתית. לפיכך גורם ההשפעה המהותי על 'איש ההלכה' הוא חיבוריו הפילוסופיים-הכלליים של הרמן כהן בעוד שגורם ההשפעה על 'וביקשתם משם' הוא כתבי הפנומנולוגים של הדת.

בירור שיטתי ומושגי

באמצע שנות החמישים של המאה ה-20 המיקוד של משנת הרי"ד משתנה. תחת ההתמקדות המוחלטת במחקר הטהור של התודעה הדתית נדרש הרי"ד גם למאפיינים של הקיום הדתי הממשי. במילים אחרות הרי"ד עובר מפנומנולוגיה של הדת כמוטיב בלעדי בשלב הראשון של הגותו (עד לאמצע שנות ה-50 של המאה שעברה) לאקזיסטנציאליזם. מעתה מוטרד הרי"ד מסוגיות כמו הקיום הדתי האותנטי בניגוד לקיום הלא-אותנטי, אפשרות התקשורת והדיאלוג עם הזולת, השפעת הקהילה על הקיום הקונקרטי וכיוצא באלה. לעתים רמז הרי"ד כי ההווייה הדתית איננה מתמצה בשיטה אף לא בכיוון מחשבה אלה או אחרים. אולם אי אפשר להתעלם מהתופעה שכובד המשקל של הגות הרי"ד עובר שינוי מסויים, מבלעדיות של המתודה הפנומנולוגית להתוודעות לגישה הקיומית.

            אני מדגיש: אינני נוקט מונחים פילוסופיים מקצועיים כמו 'פנומנולוגיה' ו'אקזיסטנציאליזם' כדי לצמצם ולתחום את הגות הרי"ד בגבולות היסטוריים קפדניים אף לא במגמה לשייך את הרי"ד לזרמים מוגדרים. צמצום ותיחום כאלה הם החמצת המטרה. ההבחנה בין הפנומנולוגיה ההוסרליאנית כשלעצמה והאקזיסטנציאליזם היא נזילה ביותר, והדברים יגעים וידועים.^[4] הקריטריונים שאני נוקט תקפים להגותו של הרי"ד כשלעצמה ונובעים מתוכה. 'פנומנולוגיה', 'קיומיות', 'מהותנות' וכדומה עניינן מקַדמים המוגדרים אך ורק ביחס להגותו של הרי"ד. אני מסתייע אפוא בתורות היסטוריות אלה מפני שהן נוחות לשימוש בבחינת קריטריונים של מיקוד והבעת עניין. הגישות הפילוסופיות הן כלי מלאכותי שנועד לציין את התנועה והדינמיקה של משנת הרי"ד. כבר היבעתי את דעתי שהרי"ד מתנודד בין משיכתו לתודעה מטאפיזית לבין שלילתו אותה, בין התמקדות במצוקה האנושית הממשית לבין ההתחקות התודעתית אחר יחסי אל ואדם עד לדבקות ולאהבה האינסופית. וביתר דיוק: בין מצוקה כאפיון קיומי מתמיד ויציב לבין היעלמותה בשלב התודעתי העליון מתוך דבקות עם האל. לפיכך מטרת המינוח הפילוסופי אינה אלא לציין מגמות ותחומי עניין. הפנומנולוגיה עניינה דיון מהותני בעל משיכה למטאפיזיקה בעוד הפילוסופיה הקיומית (אקזיסטנציאליזם) משקפת אכזבה מהמשיכה הנזכרת ופנייה למצוקות כעובדות יציבות של החיים. מעתה ברצוני לברר ולהגדיר: מה ההבדל בין הגות פנומנולוגית להגות קיומית בהקשר של מחשבת הרי"ד ובהגדרותיה?

(א) תבונה וטעם. ההגות הפנומנולוגית של הרי"ד מבקשת להתחקות אחר מבנה התודעה הדתית. גישתה היא גישה מהותנית, לאמור היא מבודדת את המרכיבים המהותיים מתוך התופעה הדתית. הפנומנולוגיה היא הכלי שהרי"ד השתמש בו לחשוף את התודעה הסובייקטיבית, ואת מאמציו השקיע בהצגת זיקתה למישור הפעילות הממשית. בין המרכיבים של התודעה הסובייקטיבית נמצא גם את התודעה המטאפיזית, לאמור אותה תודעה אנושית התרה אחר החקר המופשט של האלוהות ואחר הסיבתיות והטעם של המעשה האלוהי. לעומת זאת נקודת המוצא של ההגות הקיומית של הרי"ד היא דחייה מוחלטת של הגורם המטאפיזי והסיבתי.^[5] גם הקוטב של השליטה המדעית על הטבע, הממשיך להתקיים בדיאלקטיקה של הרי"ד, איננו עוסק בטעמים ובסיבתיות. קוטב זה ממשיך להסתמך על גישתו של הרמן כהן ועל האסכולה הקונבנציונליסטית בפילוסופיה של המדע, ושתיהן דוחות את המטאפיזיקה. על כן התחקה הרי"ד בתקופת הבלעדיות הפנומנולוגית אחר התודעה המופשטת של האלוהות אף הציג מודלים שונים של האלוהות. לעומת זאת הדיונים הקיומיים בהגותו שוללים את המטאפיזיקה מכול וכול, גם כגורם תודעתי. ליתק דיוק: המטאפיזיקה איננה מעניינת יותר. לעתים המטאפיזיקה נדחית מכל וכל ולעתים היא מציינת אופן התייחסות לעולם; אולם שוב אין התודעה המטאפיזית כשלעצמה מושא לדיון כבכתבים הפנומנולוגיים. באותה מידה בהגותו הפנומנולוגית הדגיש הרי"ד את חתירת התודעה לטרנסצנדנטי, והכביר מילים על ההתנשאות העל-עצמית של התודעה; לעומת זאת בהגות הקיומית התמקד הרי"ד בעיקר במצב הממשי של הקיום. העניין עובר מהממד שמעבר לאדם (בתודעה) לממד הקונקרטי של האדם.

(ב) מצוקה. ההגות הפנומנולוגית של הרי"ד מתחקה בעיקר אחרי יחסי אדם ואלוה. ליחסים אלה היבטים שונים כמו אהבה ויראה ודבקות וריחוק. הגות זו רואה ביחסים אלה תופעה 'נורמלית' לחלוטין אף אופיינית לאדם הדתי. לכתחילה אין בדיאלקטיקה הנחשפת ברמות האובייקטיבית והסובייקטיבית משום בעייתיות כלשהי. בנוסף לכך הדיאלקטיקה נפתרת בסופו של דבר והשניות הופכת לאחדות. לעומת זאת בהגות הקיומית נקודת המוצא היא מצוקה ובעייה. אדם נתון מעצם הגדרתו כאדם וכדתי לסבל, לייסורים, להלם, לחרדה, לסופיות וכיוצא באלה. מכאן ואילך דנים כתבי הרי"ד בתגובות למצב הנתון. מבחינה זו מקבל הרי"ד את הנחת היסוד של ההגות הקיומית-הדתית, שלפיה 'אין פתרון אנושי לבעיה האנושית'.^[6] הרי"ד סבור שאין פתרון כלל למצב האנושי, לאמור התגברות מוחלטת על הבעיה; אולם לדידו ההלכה, ורק ההלכה, מאפשרת לאדם את ההתמודדות הראוייה עם המצוקה. וביתר דיוק: שמירת ההלכה מעניקה חיים עם המצוקה, מתוך מודעות ותכליתיות.

(ג) ניכור. ביטויי המצוקה מאפשרים לנו להבחין טוב יותר בין התקופות השונות בהגותו של הרי"ד. ההגות הפנומנולוגית של הרי"ד מניחה מראש זיקה בין אדם לטבע ולסביבה. זיקה זו פושטת ולובשת צורה: לעתים ההווייה נחשפת לאדם ולעתים היא חומקת ממנו. אולם גם בשעה שהטבע הופך ללא מובן ולחסר פשר לאדם, השבר גדול מפני שמתקיימת זיקה המקדימה את יחסי הגומלין הדיאלקטיים. לעומת זאת ההגות הקיומית פותחת במקרים רבים בניכור ובבדידות. הניכור הוא תחושת זרות יסודית. את הניכור לא מקדימים יחסים סימפטיים של קרבה וריחוק; הניכור הוא עובדה ומצב נתון שהוא נקודת פתיחה. הניסיונות להתגבר על הניכור והבדידות הם שונים, אולם אין הם מפיגים את ההינתנות הראשונית.

(ד) ה'אחר'. עניין זה נובע מקודמו במישרין. ההגות הפנומנולוגית של הרי"ד איננה רואה בבעיית הזולת תחום הראוי לדיון עצמאי. הגות זו אמנם נדרשת למקומה של החברה בתודעתו של היחיד, אולם אין ה'אחר' ויחסו ל'אני' ממלאים מקום חשוב במסגרתה או מכוננים אותה.^[7] לעומת זאת ההגות הקיומית של הרי"ד מציבה במרכזה את בעיית הזולת. נקודת המוצא של ההגות הקיומית היא חוסר אונים בתקשורת עם הזולת, בין אם זהו אדם אחר ובין אם זהו האל בכבודו ובעצמו. סוגיית הזיקה והדיאלוג היא הקוטב שסביבו סובבת ההגות הקיומית של הרי"ד. נבהיר את דברינו: הדיאלוג הקיומי איננו עצם הפנייה לזולת. גם הגות פנומנולוגית עוסקת בפנייה ההדדית של אל ואדם בהתגלות. אולם הגות קיומית יוצאת מנקודת הנחה שקשר בין-סובייקטיבי הוא משימה קשה עד בלתי אפשרית. סובייקט איננו יכול להכיר סובייקט אחר, שכן מעצם הגדרתם הם לא ניתנים לטרנספורמציה. התקשורת הבין-סובייקטיבית היא אפוא הסוגיה המעסיקה את הרי"ד בהגותו הקיומית. באותה מידה מעסיקה את ההגות הקיומית בנוסח הרי"ד שאלת הקהילה. שאלת ההסדרה של היחסים הבין-קיומיים בין הסובייקטים השונים במסגרת קהילתית נגזרת מסוגיית הזולת.

(ה) הפגת הדיאלקטיקה. ההינתנות לניגודים, וכפי שהגדיר הרי"ד פעמים רבות: מצב האבסורד, היא אפיון תודעתי וקיומי כאחד של ההווייה האנושית. אולם בכתבים הפנומנולוגיים אנו מוצאים לעתים קרובות האחדה של ניגודים. ב'וביקשתם משם' השלב העליון של התודעה הוא שלב אחדותי. המאמר 'רעיונות על התפילה' מסתיים אף הוא בשלב אחדותי של התודעה. אני אשאף להראות שגם שלב זה איננו נקי מניגודים, אולם האפיון האחדותי בוודאי מהווה גורם מהותי בניסוח השלב העליון של התודעה. לעומת זאת בהגות הקיומית כמעט תמיד הניגוד נותר כמות שהוא. הרי"ד מתמקד בחשיפת הניגוד ובהתחקות אחר הדרך לחיות עימו; אולם שלב אחדותי איננו בנמצא.

(ו) מטרת ההגות. ההגות הפנומנולוגית של הרי"ד היא תוצאה של שני מניעים: (1) סקרנות ובקשת הדעת. ההוגה חש צורך אינטלקטואלי וחוויתי כאחד להכיר את התודעה הדתית ולחשוף את רכיביה המהותניים; (2) השתלמות דתית. הכרת התודעה הדתית סוללת את הדרך לדבקות בהסתמך על הכרת השלבים העליונים של התפתחות תודעה זו. לעומת זאת מטרתה של ההגות הקיומית של הרי"ד היא בראש ובראשונה תרפויטית: כבר עמדנו על העובדה, שנקודת המוצא של הרי"ד היא מצבו הבעייתי וקיומו הסובייקטיבי המיוחד, ובמילים אחרות: התחושה שאין מבינים את מצבו ואת בעיותיו. לפיכך ניסוח המצבים הקיומיים הבעייתים הוא ניסיון תרפויטי להיחלץ מהבדידות ומחוסר האפשרות לתקשר עם הזולת. כך נבין שתי תופעות: (1) הכתיבה האישית שהרי"ד נוקט אותה לא אחת בהגותו הקיומית; (2) הגות זו פותחת כמעט תמיד בייסורים כנקודת מוצא נתונה. הכותב מתייסר.

דיאלקטיקה ושיטה [?]

ואם זאת יש לשוב ולהבהיר: מערכת המונחים וסגנונו של הרי"ד משתנים באמצע שנות ה-50 של המאה שעברה במובן זה שהם מתרחבים. הווי אומר, הרי"ד ממשיך להיעזר בטרמינולוגיה של האידאליזם ההכרתי ובתכנים של הפנומנולוגיה של הדת ברקע הדיון. תהיה זו שגיאה לקבוע שהוא זנח כליל את המתודה הפנומנולוגית; נהפוך הוא, הרי"ד ממשיך ליצור הגות פנומנולוגית ולהתחקות אחר מבנה התודעה הדתית (ובכללה הנטייה המטאפיזית) כמו נמשך אליה בעל כורחו; אולם העניין המרכזי של משנתו מתגבש סביב הבעיות שהעלתה הפילוסופיה הקיומית-הדתית. דוק ותמצא: רק מאמצע שנות ה-50 של המאה שעברה מתגלה תדמיתו של הרי"ד כ'אקזיסטנציאליסט יהודי', כפי שסווג בידי רבים. השינוי ניכר בבירור בדרשה 'קול דודי דופק' ובשיחות השונות על ענייני אישות, נישואין וחיי משפחה שנתפרסמו בכתב לאחר פטירת הרי"ד, והוא מקבל פנים שיטתיים בחיבור 'איש האמונה הבודד'. ההתייחסות לשואה ולהקמתה של מדינת ישראל ב'קול דודי דופק' כבר נעשית בעיקרה בכלים טרמינולוגיים מובהקים של הפילוסופיה הקיומית.

            נשוב ונקבע: ללא ספק, התמורה במשנת הרי"ד היא בראש ובראשונה מתודולוגית, ומהלכה הוא מחקר התודעה הדתית (פנומנולוגיה) להתמודדות עם הקיום הקונקרטי (אקסיסטנציאליזם), במקביל להמשך בחינת מבנה התודעה הדתית, וביתר דיוק: ההתנודדות בין השניים. גם עליו יאמר, כי 'לא רק שיש לפתוח במה שנוכח לתודעה אלא במה שנוכח לאדם [הממשי]'.^[8] הרי"ד חמק מההכרעה המוחלטת וביקש לדלג מחקר התודעה לחשיפת אשיות הקיום וחוזר חלילה. הנחת היסוד של חיבור זה שהדילוג בהגות הרי"ד פותח באמצע שנות ה-50 של המאה שעברה. עשור קודם לכן שלטה הגישה הפנומנולוגית ביד רמה.

            מערכת דיאלקטית כפולה נפרסת לעיני הקורא: (א) התנודדות בין שלילת המטאפיזיקה לאימוצה כביטוי אותנטי של התודעה המהותנית; (ב) התנודדות בין חקר התודעה הדתית לבין ההתוודעות לשכבות העומק של הקיום הממשי. על כן ברור פעם נוספת, כי האבסורד והדיאלקטיקה הם עיקרון מכונן בהגותו של הרי"ד. מדברינו עולה, כי אין אנו מבקשים אחר שיטה חד-משמעית בכתבי הרי"ד. אמנם יש מגמות שונות שאין להטיל בהם ספק ועקרונות מכוננים. למשל, ודאי שב'וביקשתם משם' סבר הרי"ד שההתנודדות ניתנת ליישוב ולאחדות, בעוד שברוב חיבורי העשור 1965-1955 שלל יישוב אחדותי שכזה. עיקרון האבסורד אף הוא עיקרון מכונן בתקופות הגותו השונות של הרי"ד. אולם להסיק ממגמות ועקרונות אלה על שיטה מובחנת ולכידה יהיה מעשה לא אחראי. ספק אם בקשת השיטה הפילוסופית העסיקה אי פעם ברצינות את הרי"ד. על פי רוב כתביו הם התייחסות רעיונית לסוגיות מסויימות בהקשרים מיוחדים^[9] או ניסוחים תרפויטיים לבעיות קיומיות. עיקרון האינטנציונליות היה כה חשוב בהגותו גם מפני אישיותו. עיקרון זה הרי טוען, שהמחשבה וההכרה אינן עוסקות בהנחות כלליות וערטילאיות אלא מתייחסות תמיד לאובייקט. אף הגותו של הרי"ד היא תמיד תלויית התייחסות (מקום, זמן, בעיות קיומיות-ממשיות וכדומה). חיבורנו זה נועד לעקוב אחר הכיוונים והשינויים בהגותו של הרי"ד מתוך הסתייעות באקלים התרבותי שממנו ינק הרי"ד ושבמסגרתו עיצב את הגותו שלו. הנטיות הרעיוניות הן מושא המחקר שלנו. זו גם הסיבה שנמנעתי מהתייחסויות כלליות להגותו של הרי"ד ועסקתי בניתוח מדוקדק של חיבורים, מסות ומאמרים ספציפיים. כל פרק בחיבורי זה מוקדש לניתוח כתב מסויים מכתבי הרי"ד ולא לגילגולי רעיונות כוללניים. מבחינה זו כרך זה ממשיך את קודמו, שהוקדש לניתוח 'איש ההלכה' לנוכח כתביו המוקדמים של הרי"ד, והוא מצביע על הלכי הרוח שהעסיקו את הרי"ד החל מחיבור 'וביקשתם משם' ועד ל'איש האמונה הבודד'.