הגותו הפילוסופית של הרב סולובייצ'יק, כרך א, איש ההלכה: דת או הלכה?

בחיבור המונח בידי הקורא כעת כוונתי לנתח את המסה 'איש ההלכה' לרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק [להלן: הרי"ד] מבחינה מבנית-ספרותית ומבחינה תוכנית-פילוסופית. הניתוח המבני-הספרותי מושתת על תופעה בולטת לעין בקריאת 'איש ההלכה', שהיא ניגודים וסתירות מכוּונים וסגנון כתיבה מורכב ולעתים גם פתלתל. אפשר לראות בחיבורי זה פירוש ל'איש ההלכה', אך באותה מידה הוא מציג ניתוח תמטי של כתביו המוקדמים של הרי"ד בכללם. הגותו הרי"ד הנידונה כאן מתפרסת על פני השנים 1944-1931. שתי הנחות יסוד עתידות להיחשף מתוך ניתוח 'איש ההלכה':

(א)   הלכה. המונח הלכה בחלקו הראשון של חיבור זה איננו מבטא הלכה מעשית, כלומר אורח חיים דתי מעשי. על כן פסיקת הלכה והוראה, דרך משל, אינן נכללות במונח זה. המונח הלכה משמעו אך ורק דרך הלימוד שנהגה בישיבות הליטאיות ובשושלת בריסק במיוחד ('לומדוּת'). הווי אומר, מונח זה משקף תהליך מתודולוגי, שבו תלמידי החכמים מנתחים שורה של חוקים הלכתיים תאורטיים (כפי שהם מתנסחים ב'משנה תורה' לרמב"ם, דרך משל), מפרקים אותם ליסודותיהם האינסופיים ויוצרים אותם מחדש כמבנים משפטיים אידאליים ('חילוקים'). תהליך זה משמעו למעשה בנייה מחדש של החוקים ההלכתיים בהכרת הלמדנים. החיבור 'איש ההלכה' מתאר את ההכרה והתודעה המיוחדות שצמחו בקרב הלמדנים משושלת בריסק (ר' חיים סולובייצ'יק, ר' יצחק זאב סולובייצ'יק [הגרי"ז] ודומיהם), וההלכה המעשית (פסיקת הלכה) נדחקת לתחום החושי-האיכותי שאיננו נתפס כבעל ערך בעיניהם ואיננו מעורר את עניינם. מאחר שאין מדובר במובן הרגיל של הלכה, מערכת הצירים של הכרת איש ההלכה ושל תודעתו ניתנת לתיאור במונחים פילוסופיים אך ורק בהתאם לגישה הנאו-קנטיאנית של הרמן כהן ולא על פי הפילוסופיה של הדת. בחלק השני של 'איש ההלכה', בעיקר בהקשר מוסרי-אסתטי ואסכטולוגי, ניתן להוסיף למשמעות המונח גם הלכה מעשית, אך גם שם אין מובן זה דומיננטי. המובן המופשט והאידאליסטי של ההלכה מחייב פרשנות מלאה ומחודשת למאמר 'איש ההלכה', ופרשנות כזו בכוונתי להציע בחיבור זה.

(ב)  אזוטריזם. 'איש ההלכה' הוא אפולוגטי באופיו, ומטרתו להציג את דמות ראש הישיבה משושלת בריסק לקורא המודרני. קווי האישיות של איש ההלכה 'הטהור' רחוקים מקורא כזה, והניגודים והסתירות שבחיבור נועדו להקל עליו את הבנתם ולקרב את שושלת למדני בריסק לעולמו. הסגנון הספרותי של 'איש ההלכה' הוא אפוא מהותי להבנתו. הציר המרכזי שעליו סובבים הניגודים והסתירות לפי ההסבר שאני מציע הוא ניסיונו של הרי"ד להציג את איש ההלכה כבעל זיקה או אף אפיונים של איש הדת, ולאמתו של דבר איש הלכה הבשל רחוק מרחק תהומי מאיש הדת. הממד הדתי-החוויתי ניצוק 'בכפייה' לדמותו של איש ההלכה, וכך טיפוס זה מתקרב לעולמו של הקורא המודרני; רק עיון מדוקדק בסגנון החיבור מגלה שהחוויה היחידה הנוגעת לאיש ההלכה היא חווית הלימוד והיצירה. הזיקה (השלילית) היחידה בין שני הטיפוסים איננה בתחום ההכרתי אלא במישור האישיות: איש ההלכה, ככל אדם דתי אחר, ניחן בתחילת דרכו בקווי אופי של איש דת, אך בהתעצבו כאיש הלכה הוא משתחרר מהם כליל. אין אני פוסל אפשרויות אחרות להסברת הסגנון הספרותי; נהפוך הוא, אני אף מציע אפשרויות כאלה. אולם אני מראה שהקריאה האזוטרית היא עקיבה ומספקת הסבר לכיד למבנה החיבור.

במקביל בכוונתי לאמץ ולפתח שתי הנחות יסוד אחרות שכבר הועלו במחקר בהרחבה, ושאותן כבר הבלעתי בשני הסעיפים הקודמים:

(א)      כאמור, 'איש ההלכה' נועד להציג את רבותיו של הרי"ד ואת שושלתם הלמדנית, והרי"ד עצמו איננו מזדהה לחלוטין עם השקפות החיבור. בקצרה: שושלת בריסק משקפת שורה של אנשי הלכה טהורים, שדחו סינתזה עם דתיוּת מסוג אחר; לעומת זאת הרי"ד עצמו הכיר בקיומה של סינתזה כזו, כפי שפירט ב'וביקשתם משם' ו'התודעה ההלכתית'.

(ב)      הכרת איש ההלכה מתוארת על פי האידאליזם האפיסטמולוגי של הרמן כהן. ויש להוסיף שגם הרצון של איש ההלכה מתעצב על פי התפיסה האידאליסטית של המוסר והאסתטיקה שבמשנת כהן. כלומר, הכלי הפילוסופי שנמצא יעיל בעיני הרי"ד לתיאור איש ההלכה הוא גישתו הנאו-קנטיאנית של כהן. למעשה, אין זה כלי בלבד; האידאליזם של כהן והמחשבה ההלכתית מתלכדים בנקודות מסויימות.

            וכך אני מתכוון להציג את מהלך התפתחות הרעיונות ב'איש ההלכה' על פי מבנהו של החיבור וסדר רעיונותיו:

 

(א)      ההכרה הטהורה של איש ההלכה (סעפים א-ח). החיבור פותח בהצגת איש ההלכה כמורכב מאיש הדת ואיש הדעת. לאחר תיאור קצר של איש הדעת הגדיר הרי"ד את איש הדת ועמד בהרחבה על תכונותיו. הוא אף הציג מודלים מובהקים של איש דת והדגימם בדמויות היסטוריות, הרמב"ם וקאנט; במקביל שלל את מאפייניו של איש הדת מהגותו של הרמן כהן. רק לאחר שהציג הרי"ד את איש ההלכה פירט את מאפייניו של איש הדעת בהרחבה. מעתה נתגלה הגורם הלטנטי המנתב את סגנון הכתיבה של הרי"ד: החיבור משקף את הכרתו ותודעתו של איש ההלכה האידאלי; וההכרה והתודעה כמות שהן מושתתות, כאמור, במלואן על הגותו של הרמן כהן. בכוונתי להראות שאף השפעתו של קסירר איננה ניכרת ב'איש ההלכה', אף שהגות זו הטביעה חותם מהותי על חיבוריו האחרים של הרי"ד. האידאליזם ההכרתי של כהן הוא מנגנון פילוסופי  כמעט יחיד המאפשר את הבנת הכרתו של איש ההלכה.

(ב)     בעיית ההכרה כנורמה (סעיף ט). בשלב השני נדרש הרי"ד להגן על שימושו בכלים ההכרתיים של כהן לתיאור ההלכה העיונית, שהיא נורמטיבית באופיה. המהלך שנקט היה מתמטיזציה של ההלכה, לאמור כינונה על 'שיעורים ומידות', ומהלך זה איפשר את התאמתה למתודת האינפיניטיסימל של כהן. במקביל, תורת המוסר של כהן מאפשרת את החלת האידאליזם ההכרתי על מערכת נורמטיבית כמו ההלכה. הרי"ד עיצב את הרצון הטהור של איש ההלכה על פי תורת המוסר של הרמן כהן, שבה ממלא 'איש החוק והמשפט' מקום מהותי. הרי"ד המשיך את גזירת הממד המוסרי והיצירתי של איש ההלכה על פי המתודה הטרנסצנדנטלית, כאשר את מקום החוק ממלאת ההלכה. מכאן ואילך התלכדה דמותו של הרי"ד כמחבר וכסופר עם איש ההלכה לצורך תיאור הכרתו ותודעתו של טיפוס זה: הוא דחה מכול וכול את הקבלה והחסידות (בבחינת מאפיינים של איש דת), שכן אין הן מתיישבות עם עולמו של איש ההלכה ואף מאיימות על קיומו הרוחני.

(ג)       ההשלכות הפסיכולוגיות של ההכרה הטהורה (סעיפים י-יב). כאן עמד הרי"ד על תכונות האופי וההשלכות הנפשיות והחברתיות הנגזרות במשרין מהמבנה האידאליסטי הקיצוני של ההכרה ההלכתית. מההכרה ההלכתית נגזר סוג מובחן של אישיות. איש ההלכה מוצג כטיפוס של אישור עצמי מוחלט הפועל לפי עקרונות מוצקים ומוחלטים, וכדמות שהפשרה והחלקיות זרות לה. על כן מבחינה חברתית מדובר בטיפוס בודד, חסר גמישות פוליטית וחברתית, ולפיכך החברה איננה מסוגלת לעכל אותו. טיפוס זה איננו סובל דתיות מסוג אחר, כמו את המיסטיקה ואת תפיסת הצדיק שלה. ההכרה של איש ההלכה מעצבת אפוא אישיות מוגדרת בעלת קווי אופי חדים וקיצוניים.

 

(ד)        היצירתיות של איש ההלכה (סעפים א-ג). החלק השני מוקדש להצגת איש ההלכה כטיפוס יצירתי-אסתטי. הרי"ד נתן דעתו על הגורמים ועל התכלית המניעים את איש ההלכה ביצירת 'חידושי תורה', באישור שמקבל העולם ההלכתי הפנים-הכרתי מאת העולם החושי-האיכותי וביצירה מחודשת של אישיותו של איש ההלכה.  כאמור, החלק השני של 'איש ההלכה' מתייחד מהחלק הראשון בכך שהתאמת המערכת ההלכתית האידאלית לעולם החושי החוץ-תודעתי (ה'ראליזציה של ההלכה'), שאין לה מקום בהתרקמות המבנה ההכרתי הטהור של איש ההלכה אלא רק בשלב הביקורתי, בהופעתה של התודעה, היא גורם מנחה בפעילות היצירתית של טיפוס זה. אם בחלק הראשון עסק הרי"ד באופן בלעדי בהכרה ובאישיות שהיא מעצבת אזי בחלק השני הוא נדרש לרצון התכליתי של איש ההלכה ולפעילות היצירתית-האסתטית שלו. לפיכך המונח הלכה איננו מתמצה בחלק השני של 'איש ההלכה' במובן ההלכתי האידאלי מבית בריסק, והוא מקבל מובן גם של הלכה ממשית-מעשית. עם זאת, עדיין המובן האידאלי של הלכה הוא השלט בהכרתו ובתודעתו של איש ההלכה, והרי"ד רמז לקורא המבין כי פיתוחן והיצירה המחודשת של האישיות הבאה בעקבותיהן היא ולא אחרת היצירתיות האמתית.

 

החלק הראשון מקביל במובנים רבים לחקר התבונה הטהורה, והחלק השני – לחקר התבונה המעשית וכוח היצירה. לטענתי סדר עניינים זה מעיד על מְסרים שהרי"ד ביקש לרמוז עליהם לקורא החכם ומבין מדעתו; והעיקרי והעקרוני שבהם: אין זיקה מהותית בתחום ההכרה ובתחום האוטונומיה המוסרית בין איש ההלכה לאיש הדת, על אף שכך נטען מפורשות בראשית החיבור. הדיון הרחב באיש הדת נועד לשלול את מאפייניו ההכרתיים והמוסריים מאיש ההלכה, שהכרתו ואישיותו הולמת את איש הדעת בלבד. יתר על כן: דמותו של איש הדת היא לעתים מזומנות סיכון לדרכו של איש ההלכה, הדוגל באוטונומיה הכרתית ומוסרית. תורת הצדיק, כביטוי של הנהגת אנשי דת מסוימים (חסידים), היא דוגמה לסיכון כזה.

            להבחנה הרעיונית זיקה גם למתודה ולכלים שבהם היא מוצגת: רק הפילוסופיה של ההכרה מיסודו של הרמן כהן יכולה להבהיר את מבנה הכרתו של איש ההלכה, ועל כן שלל הרי"ד בחריפות את זיקתה לאיש הדת. בחלק השני של 'איש ההלכה' הבהיר הרי"ד: לא רק בתחום ההכרה פעורה תהום בין איש ההלכה ובין איש הדת; מפגש בין איש ההלכה לאיש הדת איננו יכול להתקיים גם בתחום המוסר והאסתטיקה. הרצון הטהור של איש ההלכה והמטרות אליהן הוא חותר בעקבותיו נוגדות את מורשתו והנהגתו של איש הדת. באחת: איש הדת נדחה מעולמו של איש ההלכה.

            הפירוש האידאליסטי להכרתו של איש ההלכה הוא מפליג מבחינה זו שהוא מרוקן את ההכרה ההלכתית משרידי המטאפיזיקה ומציב במקומם את תהליך ההיסק של ההלכה העיונית. אפשר להשוות את פועלו של החיבור 'איש ההלכה' לבשורה שבספר 'הכוזרי': שני החיבורים גם יחד נועדו להיות החיבורים האחרונים של מחשבת ישראל. לפי ריה"ל הניסיון ההיסטורי מחליף את המחשבה העיונית ושולל את יעילותה מכול וכול; ולפי הרי"ד ההכרה ההלכתית (של 'בריסק') מוגדרת אך ורק כתהליך יצירתי אוטונומי שבו נחשפים עקרונותיה היסודיים. אין בהכרה ולא כלום מעבר לתהליך זה; ומבחינה זו שרידי המשמעות של מחשבת ישראל קורסים ונעלמים. אמנם גישתו העצמית של הרי"ד עצמו הייתה אחרת: כפי שמתגלה מתוך 'וביקשתם משם' התודעה הדתית היא סינקריטיסטית, וכוללת גם למדנות וגם תחומים רעיונים רחבים אחרים; אולם החיבור 'איש ההלכה' מיועד אך ורק לתיאור השושלת הבריסקאית. וכבר הדגיש זאת הרי"ד במוטו של 'איש ההלכה': 'באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון' (סוטה לו ע"ב). ואכן, באותה שעה, לאמור בעת כתיבת 'איש ההלכה', חדר הרי"ד לדמותו של טיפוס אידאלי זה, ותיאר אותה לפרטי פרטיה. באותה שעה הוקיע את גילויי 'איש הדת', שכן כך היה מידתם של אנשי ההלכה האידאלים. אולם קודם לאותה שעה ולאחריה היה הרי"ד עצמו לטיפוס ההולם יותר את איש הדת המשלב למדנות, הלכה ותחומי מחשבה טרנסצנדנטיים בכפיפה אחת. הדיאלקטיקה המאפיינת את דמותו של הרי"ד הונחה לפי שעה בקרן זווית כדי לתאר את דמותו החד-ממדית של איש ההלכה.

            נשוב ונקבע: על רקע ניתוח זה של 'איש ההלכה' אפשר להבין את הביקורת החריפה שמתח הרי"ד בחיבור זה על המיסטיקה היהודית מראשיתה ועד לחסידות. הביקורת היא אחד הצירים המרכזיים והמהותיים של החיבור. דחיית החוויתיוּת של הסוד נגזרת במישרין מתפיסת ההכרה המבוססת על ערך תלמוד תורה, והנתפסת כפעילות דינמית של אנליזות והיסקים בסגנון בריסק ('חילוקים'); שהרי הכרתו ותודעתו של איש ההלכה מתוארות על פי האידאליזם המרבורגי מיסודו של הרמן כהן, שאף הוא נרתע מהמיסטיקה ומהמיתוס. לעומת זאת איש הדת, שקווי אישיותו נבנים בחיבור 'התודעה ההלכתית' ובעיקר בחיבור 'וביקשתם משם', ושלדידו ההכרה ההלכתית-הלמדנית היא רק אחת מרכיבי הההכרה הכוללת שלו, מאמץ את רעיונות הקבלה והסוד בחפץ לב. ההכרה המיסטית שקרסה בתודעתו של איש ההלכה חזרה וניעורה בהכרתו איש הדת, כפי שהיא מתוארת ב'וביקשתם משם'.

            במהלך החיבור אני מסתמך פעם ופעמיים על ההנחה, שאת מינוחיו וסגנונו של הרי"ד ב'איש ההלכה' יש להבין לאור חיבורים אחרים שנכתבו בתקופת חיבורה של המסה ולפניה: הדוקטורט על התפיסה האידאליסטית של התבונה במשנתו של הרמן כהן, החיבור 'התודעה ההלכתית' והמאמר 'וביקשתם משם'. שני החיבורים האחרונים התפרסמו מאוחר, וייתכן שהרי"ד ראה בפרסומם מעין איזון להגותו הקיומית-התרפויטית, שנדפסה בעיקר החל משנות השישים של המאה ה20-, ושיש בה הדגשה מופלגת של מוטיב הייסורים וקִרבה להגות הקיומית-הפרוטסטנטית. 'התודעה ההלכתית' ו'וביקשתם משם' הם חיבורים אינפורמטיביים העומדים בבהירות על הצד 'האוביקטיבי' של החוויה הדתית, קרי ההלכה, ומציגים איזון של ניגודים ודיאלקטיקה.

            חיבורנו עוסק אפוא בתקופה 'המוקדמת' של הגות הרי"ד, בעידן שלפני פרסום 'איש האמונה הבודד' ומאמרים אחרים. בתקופה הנדונה ניכר חותמו המהותי של 'העידן האקדמי' של הרי"ד, שפריו היה הדוקטורט. הרי"ד הושפע מהלכי הרוח שהילכו אז במרכזים האינטלקטואליים בגרמניה ובסביבותיה בראשית המאה ה20-; מהרמן כהן ותלמידיו במרבורג, דרך דוד הילברט, הרמן מינקובסקי וחוגם בגטינגן ועד למקס ובר בהיידלברג. האינטלקטואל הצעיר, תלמיד חכם ואיש אקדמיה, חש דחף אדיר להוכיח כי העולם המודרני, שבעיניו השתקף באסכולות הפילוסופיות והמדעיות הנזכרות, מאשר את הרלבנטיות של הדת היהודית, קרי: של ההלכה, בכלל ואת הרלבנטיות של בית אבא (שושלת סולובייצ'יק) בפרט. כשהוא חמוש בכלים הפילוסופיים והתרבותיים שקנה בעולם האקדמי יצא הרי"ד למפות את מאפייניו איש הדת המודרני בכלל ואת איש ההלכה בפרט. מדובר במפעל שנראה בעיני אפולוגטי במובהק: הרי"ד ביקש לקרב לעולם המודרני את היהדות 'הרבנית' האורטודוקסית בהופעותיה השונות, ולשם כך השתמש בכלים התרבותיים העשירים שרכש. כאמור אחד הביטויים האותנטיים ביותר ליהדות החיה והפעילה היה, בעיניו של הרי"ד, טיפוס הלמדן של הישיבות הליטאיות. זאת ועוד: האירועים הטראומטיים שחווה העם היהודי בתקופת חיבור 'התודעה ההלכתית' ו'איש ההלכה' היו לזרז למפעלו זה. ההנחה המרכזית של ספרי זה היא, שהמגמה האפולוגטית הניעה את הרי"ד לנקוט בכתיבה מצפינה, ורק המתבונן בין השורות מבין את המסרים האותנטיים הרמוזים בדבריו.

            מן הראוי להעיר שאנו משתמשים בשתי מערכות של משמעויות למונחים שהזינו את הרי"ד בתקופתו הנדונה. שתי המערכות משמשות את סגנונו של הרי"ד ב'איש ההלכה', ויש להבחין היטב במשמעות שאליה כיוון המחבר. שתי הדוגמאות הבולטות הן:

(א) תודעה: בדיוני הרי"ד בפילוסופיה של הדת משמעות המונח היא הרבדים הסוביקטיביים והנורמטיביים של ההכרה הדתית. בדיונים של הדוקטורט ושל 'איש ההלכה' משמעות המונח היא השלב הביקורתי של ההכרה, שבו הממשות מאשרת את יצירותיה של ההכרה.

(ב) אוביקט: בדיונים על הפילוסופיה של הדת משמעותו הקיום החוץ-הכרתי והחוץ-תודעתי. בדיונים בדוקטורט וב'איש ההלכה' משמעות המונח היא יצירה הכרתית, שעניינה הוא התהוות העצמים הטהורים בהכרה מתוך ראשית הקטנה לאינסוף. בחרתי לעקוב אחר שימושיו הטרמינולוגיים הכפולים של הרי"ד, ולא קבעתי מונחים שונים לכל תחום.