רשמי סיור יד ושם מאת אורנה רחל וינר

רשמי סיור ב'יד ושם'

אורנה רחל וינר

ראוי להקדים כמה מלים על עצם העובדה שנעשה סיור כזה, שבסופו ישבנו בחצי גורן, באדרא, לעיבוד החוויות הרגשיות. ד"ר אבי אלקיים פתח את ה"ישיבה" בהצעה, שכל הרוצה בכך יגש ויספר "מה עשה לו" הסיור באופן אישי. אלו מחשבות, תחושות ורגשות עורר בו הסיור. אנשים נגשו יושבו על הכסא אל מול הקהל ודברו מרחשי ליבם. לעיתים עלו תגובות מהשומעים, ולעיתים הייתה דממת מוות.

 

כבת לניצולי שואה גדלתי על הסיפורים משם, בעיקרם סיפורי גבורה, הצלה ונסים גלויים. לכן ביקורי היום עם הקבוצה מהמחלקה למחשבת ישראל עורר בי זיכרונות והעלה הדהוד למורשתי.

אין זו לי הפעם הראשונה שביקרתי ב'יד ושם', אך המראות מזעזעים כל פעם מחדש, כגון דמויות מוכי הכפן, שרגליהם עור ועצמות במלוא מובן המילה. לעולם לא נבין את עוצמת הסבל שעברו, וגם לא את תעצומות הרוח והאמונה של אלו ששרדו, שכן האמונה היא היא שהחזיקה אותם.

הייחוד בסיור זה עבור קבוצתנו האקדמית היה ביקורנו בארכיון, שם  ראינו בין השאר לוח שנה שנכתב ביד על דף נייר פשוט מהזיכרון ועל פי כל כללי ההלכה. גם אבי, שהיה תלמיד חכם ויודע חשבון, עשה לוח כזה, וכן רשם מזיכרונו סידור תפילות, כולל של החגים. לדאבוננו הלוח והסידור לא שרדו. אבי וחבריו השתדלו לשמור את החגים, וזכור לי היטב סיפורו איך הכין מצה זעירה משרידי קמח, שצבר במשך שלושה שבועות ואפה אותה על קערית המתכת שברשותו מעל גבי מדורת גפרורים. הכול בזעיר אנפין. הוא חלק אותה עם שני חבריו, וכל אחד קיבל נגיסה. כל ליל סדר נהג אבי לספר את הסיפור הידוע מהגדות הפסח על העני המרוד שהתעשר. הקשבנו בשקיקה לסיפורו זה, אף שחזר עליו מדי שנה במשך עשרות שנים. סיפור זה החל אבי לספר עוד באותו ליל סדר ש"חגג" עם חבריו בתקופת השואה, על גבי השלג במחנות העבודה. הסיפור עלה מהשאלה: מה לנו לחגוג את יציאת מצרים, והרי אנחנו כעת בבחינת עבדים?! וכאן בא הסיפור על העני הבוּר ועם הארץ, שיום אחד התהפך עליו מזלו והתעשר. מלבד רכישת דירה נאה וכלים יפים הוא שכר מלמדים לו ולבניו, שלימדו אותם תורה והשכלה, דברים שלא יכול להרשות לעצמו לפני כן. בכל שנה ביום השנה להתעשרותו הוא ערך חגיגה גדולה למשפחתו ולכל מודעיו. כעבור עשר או עשרים שנה שוב התהפך מזלו וירד מנכסיו. אך בהגיע יום השנה להתעשרות, המשיך וחגג אותו כמימים ימימה. שאלו אותו האורחים: למה אתה חוגג, הרי שוב הנך דל ואביון! ענה האיש, אבל בינתיים רכשתי חכמה ותורה ותרבות. את זאת איש לא יוכל לקחת ממני!

עם זה נע אבי יוסף אהרן ברנט ז"ל ושרד את השואה, הוא במקומו ואמי מלכה שתח' במקומה.

בסיור ראיתי שלושה-ארבעה דברים שעוררו בי תגובה חזקה, מעין רתיעה. הראשון היה ציטוט מדבריו של אסיר פולני:

            מי שנכנס לאושוויץ לא יוציא מכאן אפילו את אפרו. [פטריק פאנקביץ' או שם דומה]

והרי אמי שרדה! נכון ששהתה באושוויץ רק שבועיים. מילדותי שמעתי שאושוויץ היה מקום שלא יצאו ממנו. משגדלתי ושמעתי יותר פרטים ונודע לי שאמי אכן שהתה באושוויץ וניצלה – היה זה בעיני לנס ופלא.

תמונת הנשים גלוחות הראש זעזעה אותי והזכירה לי את סיפורה של אמי. גם היא חוותה מעמד זה של השפלה והסרת צלם אנוש. כך היא ראתה את מעשיהם אלו של הנאצים: ניסיון לשבור את רוחם על ידי ביטול כבוד האדם. לכן מיד למחרת עשתה מעשה. היא גזרה פס בד משולי שמלתה וקיצרה אותה, ומהפס עשתה לעצמה מטפחת כדי להסתיר את עירום הראש. אולי זו הסיבה שמאז ועד היום היא סולדת ממראה אישה גלוחת קרקפת.

כרזה אחרת שהכניסה אותי להרהורים הייתה ברוח זו:

            ניצלנו, חזרנו מן המחנות, אך לא חזרנו אל עצמנו.

הורי שמרו על דתיותם, על שמירת מצוות כהלכתן ועל האמונה בה' אלוקי ישראל. זאת אומרת שהם "חזרו לעצמם". עם זאת כל אחד ממקומו, ושניהם ביחד, רצו להתחדש.

בסוף המלחמה חלתה אמי בטיפוס. יום אחד התאוששה קצת ונעמדה ליד החלון. היא ראתה קרן שמש ושמעה ציוץ ציפורים. אז נשבעה, שאם היא תבריא ותצליח להינצל, בתום המלחמה היא לא תחזור לגור בארצה  ולא תיסע לגלות אמריקה; רק לארץ ישראל תעלה.

אבי היה תלמיד חכם יודע עברית, והוא הקים קבוצות לימוד. אמי אמנם הספיקה ללמוד בסמינר במשך שנה אחרי גמר המלחמה, אולם היא לא ידעה עברית, ומשנולדתי החלה לדבר עמי בעברית, ולמעשה למדה יחד אתי את העברית, השפה האהובה עלי. וכך הייתה העברית לשפת אמי תרתי משמע.

הגענו לביתן הילד. בביקורי הקודם יצאתי משם נפעמת ונרגשת, וגם הפעם, אך לא רגש ברור. ואני מהרהרת: היינו אמורים להרגיש כאב וסבל, צער וחרדה, ואלם אני – אני נפעמת מרבבות ניצוצות הנשמות, המיצג המרהיב ביופיו, המעורר תחושה של הוד ומסתורין. לילדיי בעבר זה היה קשה מנשוא. אולי הם פשוט היו המומים מעצם הידיעה, שכל כך הרבה נשמות רכות נספו.

מה שהיה לי מאוד קשה מבחינה פיזית ממש היה בחללים, שבהם הוצגו חפצים ששרדו, חפצים אישיים וממשיים.  כתר תורה מעוקם שרוע על צדו עורר בי תחושה קשה. חשתי בחילה ממשית, ולפתע הבחנתי, שאנחנו צועדים בצד המוני נעלים שחורות  ומאובקות, המוטלות בערמה מתחת לרצפת זכוכית, כמו קבורות אך גלויות לעין.

מי יודע כמה ניצוצות ונשמות כלואות עדיין מרחפות מעליהן...